יום שלישי, 19 בינואר 2016

הנחיית משחק בתקופת מלחמת העולם השנייה

בין אם אתם משחקים GURPS WWII, Modern D20 או עולמות פראיים, מלחמת העולם השנייה הנה סביבה מאתגרת ומתגמלת למשחקי תפקידים. הפעילות רבה וללא הפסקה, והגיבורים לרוב אנושיים ותו לא. הפגיעות שלהם הופכת את הסיכונים שהם לוקחים ואת האומץ אותו הם מפגינים להירואיים ואילו טעויותיהם ופחדיהם הופכים לטרגדיות.
אך משחק במלחמת העולם השנייה אינו רק סדרה של חילופי אש. אל תוותרו על ההזדמנות להשתמש במערכה זו במלואה. מניתי פה תריסר עצות ורעיונות בעיקר עבור מנחים, אך גם שחקנים עשויים למצוא מידע מועיל ושימושי ברשימה זו.


אל תשכחו את המקומיים

מנחים רבים שוכחים עובדה אחת קריטית בדבר המלחמה - בכל מקום שבו אתה נלחם, מבורמה ועד צרפת, אתה נלחם במקום בו מישהו גר. זה נכון במיוחד למערב אירופה, שבו כמעט בכל קילומטר רבוע יש מישהו שקורא למקום בית.
במהלך הלחימה האכזרית במערב אירופה המקומיים נסוגו למרתפים, למנהרות רכבת, או למרחבים הפתוחים. הם עלו רק בחושך ובמהלך הפוגות תוך התחמקות מפצצות וכדורים, על מנת לאתר מזון ומים, ופשוט ניסט להישאר בחיים עוד יום. ולפעמים הם נקלעו לאש הצולבת של הצדדים הלוחמים.
לכן, כאשר אתה מציב את עמדת המקלע שלך מאחורי גדר אבן בצרפת ופתאום זקנה צועקת עליך לעוף משדה תפוחי האדמה שלה – אל תהיה מופתע.

ארטילריה – מלכת המוטיבציה

האם מהלך המשחק עומד במקום? האם הקבוצה מסתובבת בחזית ללא כל כיוון? הכה אותם במטח ארטילרי! שום דבר לא יניע את הקבוצה מהר יותר מאשר כמה נפילות של פגזי 88 מ"מ סביבם. מהיכן מגיעים הפגזים? את מי הם טיווחו? או, יותר חשוב, מי איכן אותם?
     כמה פגזים יעלו שאלות רבות ובום! מטח מוטיבציה מיידי.

תמיד ישנו רובה גדול יותר

שחקנים רבים רואים ברובים באמצעי ההשרדות האולטימטיבי. במציאות, לסוג הנשק אותו נשא חייל הייתה השפעה מועטה על סיכויי ההישרדות שלו בעימות. שכל ישר, חשיבה מהירה וחדה, ונחישות היו חשובים יותר כאמצעי הישרדות.
הזכר לשחקנים, באמצעות מחסור בתחמושת וחוסר בתספוקת חדשה, כי הייתה סיבה לסטנדרטיזציה של כלי הנשק של בעלות הברית (כגון רובה ה-M1 ). אם הם רוצים להסתובב עם ציוד חדשני בשדה הקרב – אחל להם בהצלחה במציאת חגורות תחמושת בשדה קרב טיפוסי. רובה כביר ללא תחמושת הוא סתם אלה מאד יקרה.

חופשות והפוגות

לעיתים חיילים מוצאים לאזורים פחות לוחמניים לאחר שהות מה ב"קו החזית". אל תוותרו על הפוגות אלו – שחקו אותם. אחרי חודש של הפגזות דמות אשר תסתובב בכיכר פיקדילי הסואנת של לונדון עשוייה להרגיש טיפה עצבנית. תן להם לתקשר עם המקומיים, לראות ולחוות בעבור מי ועל מה הם נלחמים.
לחילופין, אם השחקנים שלך נוטים לכיוון ה"הרפתקני", ספר להם סיפור של תככים, כמו צליל הטלגרף שנשמע בחדר הסמוך אליהם בשעת לילה מאוחרת. מה בדיוק קורה שם? לפעמים מספיקה דחיפה קטנה שכזו על מנת לדחוף את הסיפור הלאה.

קטר על החיים. יום אחר יום.

"חייו של חייל", מספר הפתגם הישן, "מורכבים מ-90% בוץ ו-10% קרב". אם השחקנים לא יחפרו את השוחות שלהם, אף אחד לא יעשה זאת בשבילם, והיכן בדיוק הם יתחבאו במטח המרגמות הבא? והאוכל אינו מגיש את עצמו – עליך לגשת לעמדת הפיקוד או החלוקה וכך לחשוף את עצמך לצלף מזדמן רק בכדי לזכות בספל דייסה ולחם עבש.
בקיצור, אנשים בשדה אוכלים, מתנקים ומתפנים, למרות התנאים השערורייתיים אותם הם צריכים לפעמים לסבול. תן לשחקנים שלך לחוות את התנאים הללו, אולי אז הם יוכלו לקבל מושג מה עבר על הגברים בשדה הקרב.

כאשר הבחורים הטובים הופכים לרעים.

לפעמים האנשים הנכונים עושים את המעשים הלא נכונים. הדבר נפוץ במיוחד במלחמה. מה אם אתה וחבריך למחלקה שביתם תריסר חיילי וואפן אס אס אשר בדיוק הוציאו להורג 50 גברים, נשים וילדים חפים מפשע רגע לפני שהגעתם למקום? הגופות עדיין חמות ואילו הנאצים נכנעים בחיוך... מה אתה היית עושה?
קל מאד לעבור מהתרחיש של "הטוב נגד הרע" אל תוך התחום האפור המוסרי והמציאותי של המלחמה. שינוי שכזה מתרחש לרוב לאחר זמן מה. בעוד שדמויות שחקן נאבדות אל מול פעולות האוייב, הדמויות אשר נותרו יחושו באופן טבעי קשיחות כלפי האוייב. זה התפקיד שלך כמנחה המשחק להזכיר להם את ההשלכות של פעולות מסויימות. 
וכל זה עוד לפני שחשפת אותם לזוועות הנאצים כלפי האוכלוסייה היהודית...

עייפות קרב

אף אחד לא יכול להמשיך ולהילחם לנצח. לאחר שבועות או חודשים בחזית, אפילו האדם הגמיש ביותר ישבר. הדרך הטובה ביותר להדגים את ההיבט הזה של הלחימה היא ליצור דמות שאינו שחקן – אשר תהווה התגלמותו של החייל. איש המסכן את חייו בעבור אחרים, נלחם ללא התחשבות בסיכונים, ואף פעם לא נסוג אל מול הסכנה. הקם את הדמות הזאת כקבוע בעולם המערכה, אדם אשר מופיע שוב ושוב, לעתים קרובות, מהווה דוגמה לדמויות עקב פעולותיו הדרמטיות וגבורתו.
ואז תן לו להעלם. מה קרה לו? היכן הוא? הא, הוא הוחזר למנוחה בעורף. כשהוא חוזר, הפוך אותו לקליפה של מה שהוא היה פעם. אדם אבוד עם ריקנות בעיניים, אדם שרוצה לא יותר מאשר כל השאר, בדרך זו או אחרת. הוא יצייר תמונה ברורה של מה שעייפות קרב עושה לבן-אדם.

כואב, נכון?

ברוב משחקי מלחמת העולם השנייה אין שיקויים של "ריפוי פצעים בינוניים". אם דמות שחקן נורית, רימון מתפוצץ לידה, או שנדקרה על ידי כידון, סיכוי סביר שהיא בצרות. כמנחה, אליך להשתמש באירועים אלה בכדי להוסיף תחושה של ייאוש למשחק. השחקנים לא רק צריכים למצוא ולהרוס את מעבדת הרקטות הנאצית, הם צריכים לדאוג לחבר מרוסק הברך גם כן. או שהם יכולים אפילו לסכן אותו ולהביא אותו איתם? מה זה יגרום למורל שלהם, ולאמון שלהם בחבריהם, אם הם לא יכולים?

עדיין כואב, נכון?

שיטות רבות עושות שימוש בנקודות פגיעות על מנת לייצג פציעה. אתה נפגע, אתה מתרפא, ואתה ממשיך הלאה. רוטינה זו לא מדמה מלחמה מציאותית - ובמיוחד לא את מלחמת העולם השנייה, שבו רק החייל אשר נפצע אנושות נשלח הביתה. רוב הפצועים יטופלו וישלחו בחזרה לחזית עוד באותו היום, אחרי יום, שבוע, או אף חודש בבית החולים. זמן התאוששות זה הוא הזדמנות נהדרת ויוצאת דופן למשחקי תפקידים או אפילו להרפתקה. השחקנים שלך יכולים להיות היחידים בעמדה כדי לעצור מחבל אויב - אבל מה עם כל התחבושות והחבישות על ידיהם ורגליהם?
בעוד שפצעים אכן נרפאים בסופו של דבר, לעיתים הם לא מתרפאים לחלוטין. הרסיס ברגל מהנחיתה בחוץ אנציו מלפני שנה, יציק לעיתים בעת הקרבות באאכן, וזה עלול, תחת נסיבות הקשות ביותר, לגרום לך למעוד ולפול - תחת אש!
כאשר המנחה מזכיר את הפציעות הישנות נוסף המון עומק למשחק, ויתרה מזאת - כאשר הפציעות משפיעות על המשכו.

הממזר הטיפש ההוא.

גנרל פטון ציין כי "Nobody ever won a war by dying for his country. You won it by making some other poor dumb bastard die for his country". זכור כי הבחורים שבין כוונות הרובה הם לא רק רוצחים מטורפים. יש להם תחביבים, בתים וחלומות. חלקם הגדול הם אנשים טובים. לכולם משפחות, בין אם הורים אוהבים, או ילדים קטנים, המחכים בבית והם בפירוש לא רוצים לההרג. עליך כמנחה להכיר לשחקנים את האוייב באופן אישי ומקרוב. גם את המנוולים ביותר וגם את הממזר הטיפש ההוא שפשוט אינך יכול להביא עצמך לשנוא. סיכוי סביר הוא שגם הם (הדב"שים) לא ישנאו את דמויות השחקן גם כן, אך הם יעשו כמיטב יכלתם להרוג אותם אם הדבר נותן סיכוי בעבורם לחזור הביתה בחתיכה אחת. 

דחוסים כמו סרדינים.


    כחייל רגלי במלחמה, אם אתה לא חופר שוחה או מבוסס בבוץ במגפיים סחוטי מים, סיכוי סביר שאתה על סיפונה של אונייה בדרך לאיזה שדה בוצי חדש. ואם אתה על אונייה שכזו, נמצאים איתך עוד כאלף בחורים אחרים כמוך, דחוסים עד כמה שרק ניתן בכל סדק או פינה, במשך שבועות על גבי שבועות בכל פעם. מזיעים, דביקים, בודדים ובעיקר עצבניים, נתקלים האחד בשני ללא הרף, אוכלים, משחקים קלפים, וישנים על ערסל סנטימטרים ספורים מתחת לזה שמעליכם. אתם אוכלים מרק שמנוני אשר, אם משחק לכם המזל, לא גורם לקלקול קיבה אשר הולך נהדר עם מחלת ים, ואתם יכולים להיות בטוחים שהנקודות השחורות בלחם שהוגש לכם אינם צימוקים. זאת מבלי להזכיר את הסיכוי להתקל בצוללת אוייב אשר תשגר טורפדו מתחת לקו המים של האונייה. 

    בין ההימורים והיריבויות וסיפורי המעשיות, מספר רב כלכך של דב"שים, עם כל כך הרבה מתח בין דמויות, הוא כר פורה למשחק תפקידים נהדר.

בחיק הטבע

    השתמש בסביבה שלך! כל דבר משפיע על חיילים במלחמה. איך מזג האוויר? האם מעורפל? גָשׁוּם? האם יבש עד כי הפצפוצים מהדשא ומהזרדים גורמים להתגנבות יחידים להיות בלתי אפשרית? האם הדמויות שלך היו בשלג כל כך הרבה זמן עד כי הם מאבדים תחושה בבהונות וקיים חשש לכוויות קור? ושלא לדבר על הסלעים ועצים ומבנים באזור המיידי - מה אתה רואה חמישה קילומטרים קדימה? האם יש תחנת קמח במרחק? האם יכול להיות שצלף מסתתר שם עם כוונת מספיק טובה על מנת לפגוע בכיתה שלך?
   
    כמה זמן הדמויות שלך הלכו בלי אמבטיה? ללא טיפול רפואי? אם אתם צועדים בג'ונגל, מי סובל הכי הרבה מחרקים? ממלריה? אם מישהו נוחר כמו רכבת משא, איך אחרים ימנעו ממנו לגלות את מיקומם מפני אוייב שעלול לסייר במרחק חמישים מטרים מהם? במשחקי תפקידים, קל להתמקד בדמויות ויחסי הגומלין שלהם עם דב"שים; אל תשכחו שהם צועדים דרך עולם גדול, ורובו של העולם אינו מתאים לקיום אנושי, שלא לדבר על קרב. ובמלחמת העולם השנייה, לאוייב יש את הנשק שמסוגל לפגוע למרחק.

 פורסם לראשונה בבלוג Roleplaying Tips ותורגם באישור המפרסם.